פסק-דין בתיק ת"א 2516/05

לפני בקשות, במספר הליכים שונים לאישור פסק בוררות מזה ולביטול פסק בוררות מזה. פסק הבוררות ניתן על ידי בית הדין הרבני האזורי בתל אביב (להלן: בית הדין האזורי) ביום 3.9.01 ואושר על ידי בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול) בפסיקותיו מיום 21.7.05 ומיום 8.7.07 (להלן: פסק הבוררות).

הליכי הבוררות לגביהם ניתן פסק הבוררות נוהלו בין הצדדים במשך כעשר שנים (התביעה לבית הדין האזורי הוגשה בשנת 1997), ועניינם בנכס מקרקעין. פסק הבוררות מקבל את תביעתו של המבקש, קובע כי הזכויות בנכס שייכות למבקש ומורה למשיבים להשבתו הפיזית והמשפטית לידי המבקש, לרבות השבת כספים שקיבלו במהלך החזקתם בנכס בעד השכרת חלקים ממנו.

המשיבים מתנגדים לאישור פסק הבוררות ומבקשים את ביטולו מכוח סעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות).

כמפורט בכותרת הגישו הצדדים הליכים רבים בעניין זה, אך המהות בכולם זהה - בקשות לביטול ולאישור פסק הבוררות. ההליכים נפתחו בשלבים שונים של ניהול ההליך בבוררות. התיקים אוחדו לפניי. פסק הדין הוא פסק דין סופי בערכאה זו בכל ההליכים שבכותרת.

1. הנכס והצדדים ופסקי הבוררות

המבקש, סידני קסירר (התובע בהליך הבוררות) הגיש לבית הדין אזורי כנגד המשיבים (הנתבעים בהליך הבוררות) תביעות "לפינוי, להשבת גזילה ולתיקון רישום" בקשר לנכס בבני ברק, רח' רבי עקיבא 116 פינת רח' הבעש"ט 1 ב"ב, הידוע כגוש 6122 חלקה 578 (להלן: הנכס). מדובר במבנה מסחרי בן קומה אחת עם מרתף, הכולל שתי דירות מגורים ושתי חנויות.

במהלך הליכי הבוררות אוחדו אזורי המסחר לחנות אחת; ואזורי המגורים הוסבו לבית כנסת המשמש את המשיבים. החנות והמרתף או חלקים מהם הושכרו על ידי המשיבים לצדדים שלישיים.

בזמן שהתנהל הליך הבוררות וכיום מחצית מהזכויות בנכס רשומות על שם המבקש. טענת המבקש היא כי רכש את מלוא הזכויות בנכס בשנת 1991 מיורשיו החוקיים של בעליו, והמשיבים פעלו בניגוד לדין ובדרכי מרמה לרישום מחצית הזכויות בנכס על שמם ועל שם אחרים, תוך שפלשו לנכס ועושים בו במהלך כל השנים כבשלהם.

חלק מהמחלוקת בהליך הבוררות נגעה לזהות הצדדים לבוררות ולטענה לפיה חלק מהמשיבים הבריחו את חלקם בנכס לידי משיבים אחרים, כאשר למעשה המשיבים כולם קשורים זה לזה וההפרדה ביניהם היא מלאכותית ונועדה לסכל את האפשרות לבירור הסכסוך.

בהליכים שלפני, כל המשיבים טוענים כנגד אישור פסק הבוררות, בעוד שהמבקש טוען כי יש לאשרו. השאלה היא האם יש בטענות המשיבים כדי להקים עילה מעילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות. לצורך הכרעה בשאלה זו ממילא לא נדרשת הפרדה בין המשיבים או בירור הקשר ביניהם או זיקתו בנפרד של כל אחד מהם לנכס. יש להדגיש כי חלק מהמשיבים אינם מהווים אישיות משפטית הזכאית לתבוע, אולם, גם בכך לא נדרשת החלטה ופסק הדין מתייחס לטענות שהעלו כלל המשיבים.

א. קביעות בית הדין האזורי

בית הדין האזורי קבע בפסק מיום 3.9.01  כי:

  "לפי מה שמתברר לבית הדין מתוך המסמכים, אין ספק שהנכס כולו שייך על פי ההלכה לתובע, ולמשיבים אין בו שום זכויות למרות הרישום בטאבו... (עמ' 15)

התברר שלא היה להם על מה שיסמוכו בפעולותיהם בנכס, ולא היתה כאן 'טעות בתום לב', אלא מעשה מכוון לנשל את יורשי חנוך קליין מחלקם בעזבון (עמ' 16)".

נוכח קביעותיו כי הנכס שייך למבקש, חייב בית הדין האזורי את המשיבים לעשות את כל הפעולות הדרושות לצורך העברת רישום הזכויות הרשומות כך שירשמו על שם המבקש, בהעברה ללא תמורה, ולבטל כל הערת אזהרה הרשומה על הזכויות בנכס, ותוך שהמשיבים נושאים בהוצאות הרישום.

כמו כן, חייב בית הדין האזורי את המשיב 1, מרדכי לוי, להודיע מיד בכתב לכל שוכר של הנכס או חלק ממנו, שהמבקש הוא הבעלים החוקי של הנכס ולכן הוא המוסמך הבלעדי לערוך את חוזי השכירות בקשר לנכס, והזכאי לכספים שישולמו בגין השימוש בנכס.

בנוסף חייב בית הדין האזורי את המשיב 1 להשיב למבקש את כל הכספים שקיבל בגין השכרת הנכס או חלקים ממנו, בתוספת הפרשי הצמדה.

בית הדין האזורי קבע כי במידה והזכויות בנכס לא יועברו על שם המבקש, מחוייבים המשיבים לשלם למבקש את השווי הכספי של חלקים בנכס הנ"ל, כמפורט בפסק, ולפי המחיר שיקבע על ידי שמאי מוסמך מטעם בית הדין.

בית הדין האזורי חייב את המשיבים להמציא לבית הדין מסמכים ודו"חות שונים בגין השכרת הנכס והעברת הזכויות בנכס.